<h1>התרומה סימנים רי"ט—ר"כ</h1>
<h2>דף יז:</h2>
אין שורין דיו וסממני' אלא כדי שישורו מבעוד יום דברי בית שמאי. ובית הלל מתירין עם השמש אבל בשבת אסור. ובגמרא מאן תנא נתינת מים לדיו זו היא שרייתה רבי היא דתניא אחד נותן מים ואחד נותן קמח האחרון חייב דברי רבי רבי יוסי אומר אינו חייב עד שיגבל. וכן פליגי פרק בתר' (כ"ה ע"ב) המורסן דלרבי נתינת מים לחודיה משום לש ור' ירמיה בר אבא אמר גובלין. פירוש היכא שנתן מים מאתמול במורסן לרבי יגבלוהו בשבת ואפילו לר' יוסי והוא דמשני היכא משני שתי וערב מוליך המקל פעם אחת שתי ופעם אחת ערב. פסק הילכך לצורך פרתו או תרנגולין אסור לתת מים במורסן בשבת דהלכה כרבי מחברו. והיכא שנתנו המים מע"ש מותר להוליך את המקל פעם אחת שתי ופעם אחת ערב כדאיתא פרק מי שהחשיך אמר רב יהודה מנערן בכלי. ינענע הכלי היטב ויערבו המים והמורסן יחד. ופ' תולין (ק"מ ע"א) נמי אמרינן הלכתא חרדל שלשו מע"ש למחר הוא ממחו בין ביד בין בכלי ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף פירש הדבש לא יכה בכף כדי לערב כמו ביצים טרופות אלא מערב ביד. ונראין הדברים הוא הדין אם כתש השומין מע"ש מותר לתת מים בשבת או משקה לתוכן ולערבן אפילו בכלי וכן ליל פסח שחל בשבת מותר לתת יין בחרוסת ולמחהו בכלי כמו חרדל ולא דמי למורסן שאסור לתת בו מים בשבת דהתם דמי ללוש טפי. אמנם בירושלמי דפרק כלל גדול גמ' המעמר ההן דשחיק תימא כד מפרך ברישיה חייב משום דש. כד מבחר בקלופיתא חייב משום בורר. כד שחיק במדוכתא חייב משום טוחן. כד יהיב משקין משום לש. גמר מלאכה משום מכה בפטיש. הילכ' אם שומין וחרדל צריך לישב דלא פליגי. ואומר רש"י דתלמוד דידן דפסיק בחרדל ממחו בין ביד בין בכלי היינו כי נתן מים מע"ש ובליל שבת ממחו ומערבו אפילו בכלי. וכן הדין בשומין ובחרוסת בשבת שחל בליל ראשון של פסח צריך ליתן המשקה בעוד יום ובליל שבת יערבנו אפילו בכלי. והשתא הוו כמו מורסן שצריך ליתן מים מבעוד יום ועתה מנהג לאכול שמכי שקורין אשקלוני"ש בלעז או בצלים וקולפי' להן לאוכלן במלח בשבת מותר. וכן מנהג. והא דקאמרינן בירושלמי כד מפרך ברישיה חייב משום דש. היינו כי רוצה לכרת שום לעשות בהן איסורא אחרינא. אבל כי רוצה לאכול בלא איסור אחרי כן שרי לקולפן לאוכלן מיד.
